“אולי מה שאנחנו קוראים לו מלחמה — הוא לא מה שחשבנו.”

יש משהו שאני רואה יותר ויותר בבהירות לאחרונה.

המלחמה לא מתחילה בשדה הקרב.
היא מתחילה ברגע של הפרדות שבו נוצר “אנחנו” ו“הם”.
וברגע הזה משהו מתכווץ. משהו נאחז. משהו מתחיל להילחם
וזה לא רק שם בחוץ.אני רואה את זה קורה גם בתוכי.

ברגע שבו אני נאחזת בצד שלי, בטוחה שאני צודקת, ומרגישה צורך להגן.
וזה כבר לא תיאורטי בשבילי.  אני רואה איך אותו מנגנון חי גם בתוכי.
ברגעים קטנים כשאני נסגרת כשאני שופטת כשאני הופכת מישהו ל”אחר”.
אז משהו בי נפתח עוד יותר.
אם הייתי נולדת בצד השני עם אותו סיפור, אותו פחד, אותה מציאות
כנראה שהייתי חווה את עצמי בדיוק אותו דבר.

ואז מי באמת האויב….ואולי אין אויב?
יש בני אדם שחיים בתוך סיפורים שונים ומאמינים בהם עד הסוף.

ואולי גם אין באמת “רוע טהור”  כמו שאנחנו חושבים
אלא פחדים, פצעים וסיפורים שלא פגשו אור.

אנשים לא חווים את עצמם כרעים
אלא כמי שפועלים מתוך פחד כאב ואמונות.
ומה שנראה כרוע יכול להיות ביטוי של סבל עמוק
לא כהצדקה אלא כהבנה.
ומתחת לכל זה יש גם משהו אחר. פשוט יותר. תמים יותר.

וזה לא מבטל כאב וזה לא מבטל את המציאות.
יש מלחמה והיא אמיתית.
אבל זה כן מערער את הוודאות.

ובמקום הזה אני חווה בהירות נוספת
שגם מה שאנחנו קוראים לו “מלחמה”
הוא לא רק מציאות חיצונית
אלא גם פרשנות שהמוח נותן לחוויה.
ואולי המציאות משחקת את שני הצדדים בו זמנית.
אותה תודעה חווה את עצמה דרך צד אחד ודרך צד שני.
והקונפליקט הוא לא רק חיצוני אלא גם פנימי.
כמו יד שפוגעת ביד אחרת בתוך אותו גוף.

ואז השאלה הופכת להיות אישית.
מה קורה בתוכי כשאני פוגשת מלחמה
אם אני כנה עולים פחד, כאב, כעס, תסכול, בלבול.
כל אלה חוויות שמופיעות עכשיו.

ואולי המפגש עם מלחמה חושף משהו עמוק על החיים.
מלחמה שוברת אשליה שהכל בטוח שהכל יציב שיש שליטה.
וזה מטלטל אבל גם פותח משהו.
לראות כמה הכל שברירי וכמה הרגע הזה חי.

אבל יש כאן פרדוקס עדין.גם כשהעולם סוער
אני יכולה לראות איך המאבק ממשיך בתוכי
ואולי לפעמים לא להמשיך אותו.
וזה לא קורה בגדול זה קורה ברגעים כמעט בלתי נראים.

הרגע שמישהו מפעיל אותי ואני שמה לב להתכווצות.
הרגע שבו אני רוצה להגיב אבל בוחרת לנשום.
הרגע שבו אני לא יודעת מי צודק ומסכימה להישאר פתוחה.

אני לא תמיד מצליחה אני עדיין בן אדם.
אבל יש יותר רגעים שבהם אני לא נסחפת עד הסוף.
יותר רגעים של מרחב יותר אנושיות
פחות רגעים של מאבק. יותר הפסקות אש בתוכי.

ואולי המחשבה הכי מטורפת היא זו
שאולי אין “מלחמה” כמו שאנחנו חושבים
יש חוויה שמקבלת את השם הזה.

ושינוי קטן בדרך שבה אנחנו רואים כבר משנה את כל הסיפור.
זה לא פותר הכל אבל זה כן פותח סדק.
מלחמה היא תנועה של נפרדות. 
ושלום מתחיל ברגע שבו משהו בי מפסיק להיאחז בה.

זה לא מבטל את מה שקורה
אבל זה כן משנה את הדרך שבה אני חיה את זה.
אולי זה לא פותר מלחמות בעולם
אבל זה כן מפסיק להוסיף להן עוד שכבה.
ובתוך עולם שכבר יש בו מספיק מאבק
גם זה משנה הכל.

אז

 אולי מה שאנחנו קוראים לו מלחמה
 הוא לא מה שחשבנו.