בימים האחרונים אני מרגישה שמשהו במה שקורה סביב הבינה המלאכותית מעורר בי מחשבות עמוקות.
ציפיתי שהפחד מהבינה יגיע מאנשים שמתקשים עם שינוי, אבל הופתעתי לגלות שהזהירות הגדולה מגיעה דווקא מאנשים שנמצאים בלב הטכנולוגיה.

ביל גייטס מזהיר מהכוח האדיר של הבינה ומהחוסר יכולת שלנו לשלוט בה.
וגרֶג ברדן הולך עוד יותר רחוק — הוא מדבר על כך שהבינה עלולה להחליף את האנושיות שלנו, את הרגש, את האינטואיציה, את החיבור שלנו לאלוהות.
וזו נקודה שמעלה שאלות עמוקות, לא טכנולוגיות.

והנה גם נוח הררי מופיע בשיחות האלה, מנקודת המבט שלו כהיסטוריון.
הררי, מתוך ניסיון להבין את העתיד דרך העבר, צולל אל המחזורים ההיסטוריים כדי למצוא בהם תשובות. אבל אולי דווקא שם קורה פספוס עדין.
כי מה שמתרחש עכשיו הוא לא עוד פרק שחוזר על עצמו.
זה לא סיבוב נוסף בגלגל ההיסטוריה. זה משהו אחר — קפיצה תודעתית.
תנועה שאי אפשר למדוד לפי מה שהיה, אלא לפי מה שנוצר עכשיו.

ובאופן טבעי זה מעורר פחד אצל חלק מהאנשים, גם אצל אלה שהובילו את הקדמה.
אפילו אילון מאסק, האיש שבנה חלק מהעתיד הזה, מדבר לא פעם בדאגה.
וזה רק מחזק את ההבנה שהשינוי הזה גדול מכולנו.
כל אחד מגיב אליו מהמקום הפנימי שלו – פחד, סקרנות, בלבול, התרגשות.
וזה רק מראה שכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה ידע יש לו, מגיב למשהו חדש שמתרחש פה בעומקים.

וכך אני רואה יותר ויותר את הפיצול שנוצר:
תודעה ישנה שמנסה להבין, לאחוז, לשלוט.
מולה תודעה חדשה שמאפשרת, שמסכימה לנוע, שמבינה שהשינוי הזה לא מתחיל במעבדות אלא בתוכנו.

אני מרגישה שהאנושות החדשה כבר כאן. לא בגוף, אלא בתודעה.
במי שמוכן לפגוש את החדש בלי להיבהל ממנו.
במי שמבין שאי אפשר להכיר את הבלתי־מוכר עם הכלים הישנים.

הטכנולוגיה אולי מתפתחת במהירות מסחררת, אבל המהפכה האמיתית מתרחשת בלב.
שם בדיוק נולד הדור הבא של האנושיות.

תמונה שעיצבתי עם AI