הגעתי לפורטוגל.
הנסיעה נדחתה יותר מפעם אחת ,  לא רק בגלל המלחמה.
לא היה בה שום דבר שיכול לפתות אותי.

אני מכירה את אירופה היטב:
סנטרום שחוזר על עצמו, כנסיות, בתי כנסת, פסלים, קשר ליהודים, ארמונות,
מזכרות, גלריות, פארקים, סיפורי מדריכים, צפיפות של תיירים…
לא בשבילי.

(אז מה כן? דברים מיוחדים בשופינג, בתי קפה, כרך סואן, אנשים,
מלון משובח, ארוחת בוקר נהדרת…)

ובכל זאת – ידעתי שעלי לנסוע לשם.

ההגעה

ראשית הייתי צריכה לעכל:
הנה אני על המטוס,
הנה הגעתי.

החיים הפכו כה שבריריים.
אזעקה של אמבולנס לאישה יולדת בליסבון גרמה לי לשאול:
היכן אני?

נהג שהמתין לי לקח אותי למלון מדהים.
"איזה קומה תרצי גברת? אדומה, ירוקה, כחולה? ובאיזה צבע החדר?"
“ממש לא אדום,” השבתי.

בחרתי במלון אומנות.
ולבסוף קיבלתי חדר צהוב.
החוויה במלון הייתה כל מה שהייתי צריכה: יחס, שירות, אוכל משובח.
כמו זמרת מפורסמת יכולתי להזמין כל מה שרציתי.

בסופו של דבר התחברתי עם השוער, איש הביטחון, נציגת הקבלה, הברמן והמלצרית.
ביום האחרון פינקו אותי בדיזרט כדי להודות לי על "האנרגיה הטובה", לדבריהם, שהבאתי איתי.

רגעים קטנים

עזבתי באמצע הופעת פאדו בצ'יאדו שכמעט הרדימה אותי.
פקידת הקבלה שאלה: “איך היה?”
“משעמם ואני עייפה,” השבתי.

ולפני שסיימתי … לפתע הגיעה די־ג'יי.
השירים המוכרים מילאו את החלל.

במלון חמישה הכוכבים רקדתי כאילו אין מחר.
הברמנית שהכינה לי קוקטייל משובח מידי פעם הצטרפה אלי,
האורחים חייכו, חלקם בהקלה, חלקם במבוכה.

זו הייתה שעה שלמה של הנאה.
אבל לא בשביל זה נסעתי לליסבון.

הים

ביום הראשון, ואז מדי יום, יצאתי לטיול זריחה לעבר הים, 
חמש דקות הליכה בלבד.

לא היו לי תוכניות או ציפיות.
ופתאום משום מקום ירדו דמעות.  

הן שבו כשישבתי ב"סטארבקס" מול המעלית המפורסמת
(שהייתה סגורה בשל תאונה וצולמה מכל כיוון).
דמעות של הזכרות.
געגוע.
עצב עמוק 
שכבר לא היו שלי.

גיליתי ליסבון יפהפייה.
ופורטו! הכתה אותי בהלם.
לראשונה חשתי שאני חוזרת מאות שנים אחורה.

השער

הטיול היה מלא ברגעי סינכרון עבורי.
ידעתי שאני לא לבד באנושיותי,  אלא עם כל מי שאני.

הקשר שלי לפורטוגל אינו מקרי.
הוא אינו נמדד רק דרך טיול נעים או נוף יפהפה,
אלא דרך שכבה עתיקה של נשמה.

במבט גבוה יותר, פורטוגל היא שער.
געגוע אל מעבר.
ארץ של קצוות, חוף מערבי, שממנו הפליגו חוקרים ומבקשי חופש.
אנרגיה של יציאה, של מעבר, של עמידה על הסף.

חשתי קשר כי חלק ממסעותיי בגלגולים קודמים עברו דרך חופים אלה :
כמורת דרך רוחנית לאלה שחיפשו חופש מעבר לאופק,
כמי שנשאה ידיעה פנימית על יבשות חדשות , לא רק על פני האדמה אלא גם בתודעה האנושית.

ליסבון נושאת איכות של שירה וגעגוע.
פורטו מחזיקה אנרגיה יציבה יותר כשל חיבור בין שמים לאדמה.
במסע הזה פגשתי את עצמי הנוכחית עם אותם קודים ישנים.
עמדתי על גדות הנהר ואיחדתי בין מי שהייתי אז לבין מי שאני עכשיו.
זה היה תהליך של סגירת מעגלים.

קול העיר

ברוכה הבאה, שרונה יקרה.
לא הגעת אלי, אלא אל עצמך.

אני איני רק עיר.
אני שער.
זיכרון ישן שנקטע, ועכשיו מתרחב.

הגעת בזמן שבו אין יותר מה “לעשות” בי…
רק להיות. לשהות.
לקלוט את התדר שממנו באת.

את נושאת בתוכך שורשים עתיקים,
נשמות נוודות, אור חדש, קול עתיק ממזרח וממערב.
ובך… הכול מתאחד.

הפסיעות שלך על האבנים אינן צעדים של תיירת,
הן מהדהדות משהו שלא הושלם בפעם הקודמת.

אז בואי.
הניחי את עינייך על נהר הטאגוס,
והקשיבי למה שבתוכך כבר אמר:

אני כאן.
לא כדי לברוח, לא כדי לחפש!
אלא כדי לזכור שאני הנני גם כאן.

השיבה

דווקא כששבתי ארצה,
הכול נפתח.

בעירה פנימית.
טרנספורמציה שלא נראתה במדחום.
גלים של עליות ומורדות.
ניקוי ושחרור.

המים הכחולים שנפרשו עד לאופק הזכירו לי:
אני לא מוגבלת בגוף, בזמן או בארץ.

בכל טיול שלי לחו"ל הייתי כמהה לשוב הביתה עוד בטרם פרקתי מזוודה.
הפעם משהו השתנה.
הרגשתי בבית.
לא הייתה דחיפות לחזור.

כי כשאני נוסעת, הבית הולך איתי.
וכשאני בבית, אני מפליגה למקומות רחוקים.

קישור לתמונות מהטיול לפורטוגל 
https://www.facebook.com/share/v/19u8RiccS8/