א-זעקה
בוקר אור
כששוב יש אזעקה – ואני לא רצה למקלט
כשיש מלחמה – ואני לא בוחרת צד, אבל כן בוחרת תודעה
הגוף מרגיש. הלב יודע.
העולם רוטט סביבי – ואני שוהה בנשימה.
אני שומעת אזעקה, קוראת חדשות,
רואה את התגובות – ועדיין בתוכי שקט.
לא כי אני מנותקת.
כי אני מחוברת למהות עמוקה יותר.
אני יודעת שהמלחמות לא באמת פותרות.
אני יודעת שהכוחנות לא בונה שלום.
אבל אני גם מרגישה – ממש בגוף –
שמה שקורה עכשיו בין ישראל לאיראן, יש בו חשיבות עמוקה.
לא מתוך אשליה של ניצחון, אלא מתוך ראיית עומק:
לפעמים, פעולה תקיפה היא זרז לשחרור.
לפעמים, כאב הוא מה שמעיר תודעה רדומה.
לפעמים, כדי שהאור ייכנס – משהו צריך להתפרק.
אני לא שייכת לשום מחנה.
אני לא עסוקה בלהצדיק או לבטל.
אני עסוקה בלראות את הרב-מימדיות שבכל דבר.
ובעיקר –
אני מקשיבה לעצמי.
גם כשיש רעש.
גם כשיש איום.
גם כשיש כעס ופחד ודעות מכל עבר.
כי הנשמה שלי בחרה את הזמן הזה, את המקום הזה, את הגוף הזה –
כדי להזכיר:
אפשר לחיות מתוך שקט גם כשיש אזעקה.
אפשר לדעת שיש תנועה עמוקה גם כשעל פני
השטח יש כאוס.
אפשר לחיות מתוך אמת, גם כשזה לא פופולרי.
אם גם את/ה מרגיש/ה את המורכבות,
אם גם בך יש כאב אבל גם ידיעה –
את/ה לא לבד.
זו הדרך החדשה.
זו תודעה חדשה.
וזה מתחיל בנו.
