חשבתי בטיפשותי האנושית
שאני פגיעה, חסרת אונים,
שהיקום גדול עלי,
שאחרים בעלי ערך,
מוצלחים ממני
בוודאי…(:  עסוקים ממני
בקשתי לרצות, להסתתר
מעצמי באמת
והתקשיתי לקחת אחריות
כי לא ידעתי שידעתי
כי ישנתי
כי חיפשתי
כי חיכיתי לזמן המתאים
כי חיכיתי וחיכיתי
ואז כשפשטתי את המדים
בלי קרבות ובלי מלחמות
הסחות דעת או עבודה
גיליתי בליבתי את העוז
ואת החוכמה
להרוס מהיסוד מבנים ישנים
שבניתי לתפארת זהותי
במאבק
לבסוף ..בקלות
בדיוק כמו שיצרתי אותם עבורי
בתודעתי הנפרדת
נפרדתי באומץ ובבטחה
ממחשבות  פתניות,
ממכרות ומקטינות
ומדרמות רגשיות
שדרשו לקבל הכרה ואישור
מכל מי שחווה הפרדות מעצמו, כמוני,
במיזוג הזה עם כל היביטי
העצמי האמיתי שלי
שלווה מאי פעם
מוסיפה
בפשטות
להינות
מכל היופי הזה
בתשוקה
להתגלויות חדשות
מתרחבת
מניחה