בזמן ריצת בוקר קלה בפארק לפתע אימי עלתה לי
ניצוצות של זיכרונות מעוררי השראה עלו משום מקום, באופן מרוכז ולא שגרתי :

• במלחמת ששת הימים הסתתרנו בשוחות, שנחפרו בגינת ביתנו ב"נווה מונוסון". בזמן קריטי שבו היתה אפלה, אזעקות ומטוסים, שחגו ללא הרף מעל ראשנו, אימי לא היססה לצאת מהשוחות להיכנס לבית כדי להרוות את צימאונה של השכנה, שהיתה אתנו.

• היא תמיד הסכימה וגם לא חששה להשגיח על הכלב מסוג סן ברנרד, של אבי ואשתו, שהיה כמעט בגובה שלה. כשהוא מחזיק בפיו את התיק שלה היא  טיילה איתו ברחובות העיר אילת.

• כשהייתי בת 16 טסתי לראשונה עם אימי לטיול משפחתי והתארחנו בבית קיט יוקרתי בבלגיה.  עודי מחכה נרגשת להופעה המבוקשת של הזמר הצרפתי אהוב עלי מישל פיגן , אימי הודיעה לי בבוקר של ההופעה, שאנחנו עוזבות. היא לא היתה מוכנה יותר לשאת יחס מזלזל ולא מכבד מבת דודתה. שנים הצטערתי על כך  שלא ראיתי את ההופעה , בדיעבד קיבלתי שיעור חשוב אחר.

• חשבתי שאימי, שלא למדה מעולם, לא חכמה (אז לא הבנתי שאינטואיציה היא יותר מתעודות)  ובנערותי דיברתי אליה לא יפה. היא בדרך כלל לא נהגה לענות…היא קיבלה אותי וכנראה ידעה , שיום אחד אשתנה.

• היא מעולם לא דאגה לי או עיכבה אותי גם כששירתתי בסיני, גם כשטסתי לבד לחול   או חזרתי מאוחר או עזבתי את הארץ. היא פשוט קיבלה כל מה שעשיתי ועודדה אם צריך. לעיתים היא הייתה אומרת לי שהיא דואגת לאורנית (אחותי), אך זה מעולם לא הרגיש כמו משא כבד ודחוס כמו שאני שומעת ומרגישה מאימהות אחרות.

  היא נתנה לי חופש

• לא הייתי עם אימי בקשר יום יומי אך כשהייתי מבקשת שתבוא להשגיח על הילדים, על החתול או עלי כי בעלי דאז נסע, היא הייתה מתייצבת מיד להיכן שלא הייתי: כפר סבא, גרמניה, אנגליה.

  כל מה שהיא ביקשה זה מיטה לא משנה איך ואיפה, טלוויזיה, לחם מקמח מלא וקוט'ג.

• כשהייתי מתקשרת אליה לעיתים זה היה כדי לשתף אותה, שפינקתי את עצמי או את ביתי במשהו חדש או בקורס שעלה הרבה מאוד כסף..למרות שהיא נהגה לקנות דברים לעצמה בזיל הזול ובסיילים היא תמיד נהגה לעודד ולהרגיע ואמרה: "מה זה משנה כמה זה עלה. מגיע לך את עובדת קשה בשביל זה"

• בתחילה ולזמן קצר היא כעסה על אבא שלי אך מהר מאוד היא שכחה וקיבלה אותו ואת אשתו  והפכה להיות חברה טובה שלה. הם נהגו לחגוג יחד חגים וימי הולדת ואף עזרה לשמור על הכלב שלהם כשהם נסעו.

• לא היה לה צורך בחברות כדי לרכל או להתייעץ, היא אהבה לתפור ולתקן בגדים וביקשה פרוטות על מה שהיא עשתה במסירות ובדקדקנות רבה, גם ממי שהיה לו כסף.

• יום אחד כשטיילנו בכיכר המדינה הראיתי לה שמלה, שמאוד רציתי שעלתה ביוקר ושאלתי אותה אם היא מוכנה לתפור לי כזאת? היא הסתכלה לרגע על השמלה, נסענו לאלנבי לרכוש בד  וכמה ימים לאחר מכן קיבלתי את אותה שמלה בדיוק מתוך "טביעת העין" (כך היא קראה לזה) המדויקת שהייתה לה.

• כשנסענו יחד לחו'ל, היא נהגה לפסוע לצידי, עוקבת אחרי מה שאני רוצה לעשות בשקט, בבטחה, בזרימה. העריכה את זה שפשוט הסכמתי לנסוע איתה. לפעמים הייתי שוכחת, שהיא כל כך לצידי, בעיקר כשהייתי מאבדת זמן והולכת שעות בקניונים. היא נהגה לשוחח ממושכות עם בעלי החנויות שעה שמדדתי בגדים, לא בזבזה רגע דל ובלי שביקשתי עשתה כדי להשיג לי הנחה ברכישה אם היה צורך. שנים הכעיסה אותי הפטפטנות שלה או הצורך בהנחה עד שראיתי את היופי גם בזה.

• היא ידעה להסתדר בכל מקום בלי לדעת את השפה. לא אשכח איך היא יצאה עם תיק שהיא רצתה מחנות כל בו בחו'ל, לאחר שהיא הסבירה בתנועות ידיים, שהיא שכחה תיק, שהיא רכשה בחנות.

• מידי בוקר היא אהבה ללכת שעות גם בחום הגדול של אילת. אז היא גם נהגה לבקר את המוכרות בחנויות השונות, שנהנו לראות אותה ולחבק אותה ולהודות לה על האור והשמחה, שהיא מביאה.

• הזיכרונות שהיו לה מהשואה לא היו של טראומה על זה שאביה נרצח ואימה נפטרה ממחלה, אלא זיכרונות של הנאה , ריקודים ושמלות יפות, שהיא קיבלה במנזר שהגן עליה.

• היא אהבה את המלך אלביס עד בלי די ורקדה רוק אנד רול בכניסה למוזאון שלו ובכל הזדמנות .

• היא ביקשה כמעט כלום עבור עצמה , היא זרמה בכל מקום, ישנה בכל מיטה, העריכה כל מה שנתנו לה .
  אך פעם אחת זכור לי כשטיילנו בקיוטו שביפן היא אמרה די! שהיא עייפה מללכת . "מה את רוצה לעשות"? שאלתי.   הסתבר שהחלום שלה היה להתלבש כמו גיישה. דקות לאחר מכן, משום מקום, פגשתי אישה באוטובוס שכיוונה אותי למקום ייחודי כזה, שבדיוק עמד להיסגר והסכים להלביש, לאפר ולצלם אותנו. לא הפסקנו לצחוק על האיפור הכבד, הבגד שלחץ והנעליים הלא נוחות וזה אכן היה האירוע והטיול שהיא זכרה שנים כמדהים ביותר עבורה.(בתמונה אימי כגיישה)

• "אין צורך שתבואי לבקר אותי" היא אמרה בשנתיים האחרונות, כשכבר חיכתה למותה, היא מעולם לא התלוננה על זה שהיא לבד, לדבריה אפילו נהנתה מהלבד. "אגיע מתי שרק תגידי" השבתי.

  אך לא היה בזה צורך פיזי כי החיבור ביננו בשנים האחרונות לחייה היה וירטואלי ועמוק מאי פעם.

• כמו שהיא חיה כך היא מתה, בשקט עם עצמה וגם כשהיא ידעה שאני אמורה להגיע לביקור באילת ביום ראשון היא מתה בשבת, יום קודם להגעתי…לאחר מותה המשכנו לשוחח , היא פשוט חסכה ממני את הדרמה.

• אימא נדיבה ותומכת עם מינימום הפרעות, שליטה והתערבות  … פשוט.

• זכיתי להכיר בזה בדיעבד אך גם בעודה בחיים ולהודות לה על זה.

• הפשטות הזאת עבורי עמוקה ומענגת כל כך.

• אסיים בציטוט של יוגננדה
  "נהיה פשוטים ככל האפשר ואז נופתע לראות איך החיים שלנו יהפכו להיות שמחים ולא מורכבים"