סופגניות יצירתיות בכל הטעמים עם כל סוגי המילויים הצבעוניים אהובים עלי במיוחד.  במקום לבחור מה לקחת אני טועמת את כולן ונהנית לראות מה הטעם החדש שיצרו השנה בקונדיטוריה הסמוכה לביתי שלשמחתי אף זכתה בשנה אשתקד במקום הראשון.
ביננו, סיפורי הגבורה הגדולים ביותר השבוע היו  על התגברות אכילת הסופגניות. (הפוסט עלה בחנוכה 2016).

הבוקר הקצתי עם השאלה מה באמת יש בחנוכה?

שאלות שעולות מסיעות לנו להתקדם לצאת מדפוס נלמד שאימצנו ומיחזרנו במשך עידנים שוב ושוב מבלי לעצור לרגע

ופשוט לשאול

מה יש בחג הזה שנשאר חי בתודעה היהודית שנים רבות כל כך והאם הוא באמת קידם אותנו מאז ועד היום?

נוסיף ונשאל מדוע מקדשים את נס פח השמן?

בחיים שלנו אנחנו פוגשים אינסוף ניסים. יש ניסים קטנים יש למשל את נס החניה המוכר לאנשים המוצאים חניה מתי והיכן שהם צריכים (במרכז תל אביב ,למשל)  מופתעים ושמחים  שהנה עוד נס קרה.

יש ניסים גדולים שמביאים  לאנשים ריפוי מפתיע ממחלה  או נס של מפגש לא צפוי המוביל לאהבה גדולה בין אנשים.  ניסים גדולים מככבים בכותרות העיתונים ובסרטים "שוברי קופות" ומושכים המונים לנהור אליהם  להיווכח,  להתעודד ולקבל השראה כיצד דמות קולנועית עם נקודות פתיחה כה נמוכות הגיע לאן שהגיעה ואולי ללמוד מזה משהו. בדרך כלל כשהסרט נגמר אנשים סבורים  שזה אפשרי רק בסרטים וממשיכים לחיי היום יום עד הסרט הדרמטי המרגש הבא.  יש גם  ניסים בינוניים כמו זה שאני חושבת על משהו והוא קורה וכד'.

אך מאז ועד היום שכחנו שניסים זה מצבנו הטבעי.
יש לנו את הידיעה כיצד לרפא את עצמנו, זו זכותנו מלידה!
מדוע שנחגוג חג לאור נס שקרה למישהו מתי שהוא?  מה אם ניסים הופכים להיות חג שחוגגים כל יום ולא פעם בשנה?

מה אם חג חנוכה יהיה חג חניכה של ניסים?

ומה אם הנרות שנדליק לא יהיו נרות שקנינו בחנות כי צריך לחגוג או לחמם את האווירה. נרות כאלה ממילא מוגבלים ודולקים לזמן קצר בלבד.

מה אם אור גדול מאורו של הנר יצא מהלב שלנו הפתוח לרווחה ויאיר את החדר, את המשפחה את המדינה ולא רק את בית המקדש שעדיין איננו אלא יצא ויתפשט מתוכנו החוצה באופן רחב הרבה יותר והאור האינסופי הזה יחבור לליבות של אנשים רבים אחרים המצויים בחשיכה מדומה שיחושו את האור ואת התקווה.

במקום שהטקסים שעשינו באופן אוטומטי יהפכו להיות ממקום של מחויבות הם יותמרו  למשהו אמיתי שבא מתוכנו ובמקום נרות מקופסה נצא מהקופסה ! ונשאל האם יש לנו עוד צורך במצוות הללו?

או אז זו תהיה חגיגה כל יום כי קדשנו את האור

אך חשוב לא פחות או אפילו יותר לקדש גם את החושך

ובמקום  "באנו חושך לגרש.."

נשיר שירי הלל לא רק לאור אלא גם לחושך

כי כשנמזג את האור עם החושך נראה שהאור גובר על הכל

וחושך מעולם לא היה באמת יותר מאשר מחשבה

בבריאה שנבנתה מאור ואהבה.

נוסיף לשאול האם ניצחון החשמונאים במרד נגד היונים זו סיבה לחגיגה אם הוא לא הביא לשלום עד עצם היום הזה והאם לאחר עידנים של מלחמות ומאבקים נוכל לקרוא למרד או מאבק ניצחון?

מלחמות בדומה לנרות על חנוכייה לא הביאו ניצחון אלא לזמן קצר ואשלייתי בלבד.

גבורה אמתית שאותה נרצה להנחיל לדורות הבאים

לא ניתנה לאנשים מיוחדים או חכמים או כביכול מוארים היא אצל כולנו

בדנ"א ובלב והיא מבקשת סוף סוף לבוא לחזית

ברכות לכל יום חג

ולסופגניות יצירתיות ממולאות בכל טוב כל השנה

כי עכשיו אפשר