בתקופה מאתגרת זו של שינויים גדולים

רבים חווים בדידות עמוקה
מסתתרים מאחורי ארבע קירות
פיזיות ומנטליות
כמהים לשוב באמת הביתה

מתבהר שאנחנו לא לבד, מעולם לא היינו

היה נפלא אם המשפט המנחם הזה
היה נוכח בחיי אנשים מבוגרים המתגוררים לבד,
אנשים חולים,
מי שחוו אכזבה, בגידה או נטישה מאדם קרוב
או אדם היושב בכלא.

גם כשבני אדם חשים שהם לא לבד, הם נוהגים להטיל בזה ספק
המעמיק את בדידותם אפילו יותר.

במציאות הפיזית הזאת התרגלנו לתת מקום
לאנשים סביבנו, למה שקורה בחוץ, למה שהעיניים רואות

אך מה אם העניים שלנו לא יתחברו למוח?

מה אם נחבור לעין השלישית  
שתזכיר לנו מי אנחנו באמת?

האם זה מקרי (בעולם לגמרי לא מקרי)
שממש עכשיו יצא לאקרנים סרט לילדים המזמין אותם
לפתוח את הדמיון  

ולהיזכר בחברים הדמיוניים שאיתם הם שיחקו כילדים

אך נשכחו כשהם נסגרו בבגרותם.

הסרט נקרא IF  (imaginary friends)
מסופר בו על ילדה בת 12 שעברה להתגורר עם סבתה,
שעה שאביה מחכה לניתוח לב בבית החולים שבו אימה נפטרה מסרטן.
לילה אחד היא ראתה יצור מוזר 
וכשהיא עקבה אחריו היא גילתה עולם דמיוני ומופלא   

הסרט עכשיו עולה בזכות התודעה החדשה, שאין בה בדידות.

תארו לעצמיכם שאתם יושבים בבית קפה
ובכיסא לידכם יושב מאסטר שהתעלה.

הנוכחות שלו היא לא פיזית אך הוא שם ואתם חשים את הנוכחות שלו.
זה רק נראה שהלכתם לבד למסעדה, לסרט או שנסעתם לבד….

אני זוכרת את הכלב הצהוב 
שחיבק אותי בלילות ילדותי  
שהוחלף בנערותי ביומן אישי,
שהוחלף ב"אלוהים"
שהוחלף בהוויות מלאכיות,
שהוחלף במאסטרים שהתעלו
ולבסוף הותמר במיזוג שלי   
עם כל מי שאני באמת.

התמונות מ  AI