כמה מילים על חירות
הכתבה הופיעה בynet ב1.4.21
להיות בדאו, על פי הפילוסופיה הדאואיסטית והמטאפיסיקה הסינית, זה להיות בזרימה, בחופש,
מחוברים לעצמנו באמת ללא תפיסות של מוגבלות ובלי לקחת על עצמנו משא ישן,
שהוא לא באמת שלנו ולשאת אותו עידנים על הגב שוב ושוב..
המשא הכבד הזה הוא השק המלא בתפיסות ישנות שהורישו לנו אבות אבותינו,
שהסכמנו לקחת עלינו מדור לדור,
כעבדים היוצאים מארץ מצרים עד עצם היום הזה: עבדים לפוליטיקה, עבדים למשכורת, עבדים לבוס,
עבדים במטבח, עבדים לחוקים, לטקסים שקיבלנו בירושה ועוד.
לפי צואנג צ'ה הדאואיסט, המשתמש בדימויים משעשעים, הדבר משול לנשיאת הר על גבו של יתוש,
לקדיחה במי האוקיאנוס או חצייה של האוקיאנוס הגדול – עד כדי כך זה מכביד וחסר תועלת.
מה שהכביד עלינו וסגר אותנו במשך עידנים מבקש מפנה אמיתי וחדש.
לא עוד לקוות לחירות. בכל שנה רבים מאתנו מצחצחים וממרקים את הבית
וקורסים מעייפות לפני שהחג מתחיל
(ואז מחכים לשנה הבאה לנקות שוב את הבלגן שהחג השאיר),
זורקים את החמץ, נאלצים לקנות מאכלים ללא גלוטן,
עומדים במטבח להכין מאכלים בלי לחקור ולהבין באמת עד כמה זה יעיל
וקוראים באותה הגדה מצהיבה עם מילים ישנות, תלויות תרבות עתיקה –
וזה עוד לפני שעסקנו בדינמיקה של המפגשים המשפחתיים.
ישובים סביב שולחן החג ומאחלים חג פסח שמח וחג חירות ומחכים בהקלה לצאת לחופש של שבוע,
עומדים בפקקים שמזכירים את יציאת מצרים כדי לטייל בטבע הפשוט והיפה, מעורר ההשראה והרוגע.
אך האמת היא שאין יופי ואין שלווה באחיזה שלנו את הישן ובהיעדר החיבור שלנו למצבנו הטבעי.
להיות עם חופשי בארצנו הפנימית זה לחוות את זה ולחיות את זה בדרך שטרם חווינו.
לחוות חופש עם הכל, לחקור מה באמת משרת אותנו היום כדי לשוב לעצמנו באמת,
ועד שלא נשוב למצבנו הטבעי, לא נוכל לעולם להיות מאושרים אלא לזמן קצר.
גם אם סטינו מהדרך – כמה זמן ומה שזה לא לקח – נוכל תמיד לבחור לשוב חזרה
ולהבין שהעתיד הפתוח לרווחה הוא, למעשה, עבר שהתרפא.
אז מהי חירות על פי תפיסת הסינים הקדמונים וכיצד ניתן להשיג אותה בדרך חדשה? צפו בסרטון: