"נסעת לבד?" שאל אותי נהג המונית הישראלי שאסף אותי משדה התעופה היתרו למרכז לונדון.

"איזה כיף לך שאת יכולה".
האמת היא שלא נסעתי לבד. נסעתי עם הדרקון שלי.

בעולם הזה יש שפע סוגי דרקונים, יש דרקון יורה אש, דרקון אדום הנחשב מטלטל במיוחד המגיע כשנחצה קו אדום, יש דרקונים מפחידים ומאיימים ויש דרקונים חמודים כמו בסרטים של דיסני.

יש מפות אסטרולוגיות עם דרקונים ויש דרקון המגיע לבקר/לטלטל את הפלנטה מידי 12 שנה, כמו השנה.

איש איש ודרקונו האישי.
מרבית האנשים המאוימים מהדרקון  עושים ככל שביכולתם להגן על עצמם מפניו.

הדרקון הירוק  שלי היה איתי בחדר במלון, אכלנו יחד ארוחות מגוונות, נהנינו עד בלי די,
ביקרנו ביעילות באינספור מקומות והתבוננו מחדש, מקרוב ובאופן רחב על מה שקורה.

כשליבי פתוח, רגלי על הקרקע ועננים בכיס מעילי
התבוננו  על יופיו של העולם, מתנת היצירתיות, על אנשים סביב , על המשחקים הישנים. 
לרגע, קלטתי את נגן הרחוב שבחר ל"נגן בכינור" מוזיקה טורקית מרהיבה  מול "מרקס אנד ספנסר" ובאין רווח, אחרי מספר דקות, קיפל כהרף עין את הכינור המזויף
והלך לחפש לוקישיון אחר.
רגע אחר צללתי לשירתה היפה של  זמרת רחוב הודית.
כמה מטרים לצידה הבחנתי בכרוז שהכריז בשבחי האיסלם
בכניסה לחנות שרכשתי בה מגפיים נוחות להפליא.
הבחנתי מחדש  בעוצמת העיר המרהיבה הזאת, שלא הייתי ערה לה אז כשהתגוררתי בלונדון, בשכונת פינשלי Fincley מוקפת יהודים וישראלים,
עסוקה בריפוד הקופסה האישית שלי: בית, עבודה, חברים, משפחה.

ראיתי גם את יופיים ואת שחיקתם של הקירות המתקלפים, הסובינירים הזולים שאימי אהבה לאגור, שפע ועוד שפע של מוצרי יד שניה, שהיו פעם אטרקציה עולמית והפעם נראו לי עייפים  מתמיד.
בעיקר, העיסוק בצבירת חפצים, שעה שפנינו לשחרור פסולת ישנה בכל רמה.

עודי מהלכת ברחובות הסואנים של לונדון שיחררתי אי נוחות מהגוף שהגעתי איתה מהארץ שנעלמה כלא הייתה. פשוט כך ללא מדיטציה או טיול בחיק הטבע.  בהמולת הכרך הסואן של העיר, ברכבת התחתית, בזמן קניות, בין המוני אנשים השתחררתי וקיבלתי עוד ועוד בהירות.

באבולוציה החדשה של האנושות אינטגרציה פנימית נעשית תוך כדי תנועה.

הדרקון פיזר עבורי את העננים, כשהלכתי בלי שום מטרה או כיוון הוא הוביל ופתח לי דלתות.
משום מקום שמחתי להיכנס לפתע לאיזה שהיא חנות ולמצוא סיילים נהדרים לדברים שבאמת שמחתי לרכוש.
יכולתי גם לראות איך תאוות הרכישות שלי שככה כשעלתה לצידו השאלה האם אני באמת !! צריכה את זה? האם אני באמת!! רעבה?
ככל שהתמזגתי עם עצמי הדרקון הפך להיות חבר ושותף אמיתי בחיי.

בדרך חזרה אותו נהג מונית ישראלי שיתף ותהה מדוע הוא לא באמת נהנה להיות בזוגיות…
רגעים אינטימיים לא מקריים כאלה המזמינים שינויי תפיסה מעוררים אותי.
בסופה של הנסיעה הוא  יצא מהרכב ושאל "אני יכול לתת לך חיבוק?"
"כמובן", השבתי.
הוא לא שילם לי על השיחה(: זו אני ששילמתי 
אבל להיות מרחב בטוח לעוד אדם בעיני שווה הרבה יותר.

בתמונה למטה מצלמת את הצלם המצלם את השוק בלונדון

תמונות מהטיול בדף הפייסבוק