אליהו הנביא – מתעלומה לגאולה


בכל דור ודור מוזגים לאליהו הנביא כוס חמישית לחיי בשורת הגאולה , הניצבת על שולחן ליל הסדר.  

 

ב”שפוך חמתך על הגויים” משאירים את הדלת פתוחה  לאליהו הנביא שהיה מחולל הניסים ומציל הנדכאים.

היגיע הזמן שכל אחד ואחד ישאל את עצמו קושיה על מה פשר המנהג ולמה אנו מחכים?

אחת התעלומות בסיפור אליהו הנביא חושפת מידע מרתק שלא הובהר אלא עכשיו בזכות שינוי התודעה, בעולם החדש.

ידוע על אליהו הנביא שהופעתו הייתה פתאומית וכך גם היעלמותו. מספרים על מעשי נסים שיצאו מגדר הטבע ועל כך שמעולם לא עזב כדרך כל בשר.

אך אליהו הנביא עשה מעשה שאף אדם לא עשה (ספר מלכים ב בפרק ב )
לפני שהוא עלה לשמיים, בעודו בחיים הוא הזמין את תלמידו המסור אלישע לתעד את המעשה. לפני שהוא נפרד מאלישע הוא שאל אותו מה הוא יכול לעשות עבורו
“וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ”
ואלישע ביקש משהו בתמורה.
“וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי”
נעשה ביניהם הסכם
” וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה”
האחד מתעד והשני בתמורה מעביר אליו את רוחו, את חוכמתו.

זו פעם ראשונה שחוכמה עוברת מאחד לשני בדרך לא דרך מבלי שאלישע ימות תחילה.
ידוע כי אלישע עשה מעשי ניסים נעלים אפילו יותר ממורו אליהו בחייו וגם במותו.
אלישע היה האדם הראשון שראה שדה קוונטי של ד.נ.א.
אלישע התקשה לתעד את מה שהוא ראה. הוא היה מהופנט ותאר אש או אור ואת הסימבוליקה של המרכבה.
“וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם”

כל החוכמה שאלישע קיבל מאליהו נמצאת בד.נ.א של כל אחד מאתנו.
עכשיו בשעה שאנו מתעוררים לאנושות חדשה ,לעידן חדש  חווים את הגאולה שציפינו לה  אנו מפעילים את הד.נ.א שהיה רדום במשך עידנים ומשיבים לעצמנו את החוכמה.

חיכינו עידנים שאליהו יכנס בפתח הדלת

הבשורה הטובה והרעה שאליהו לא הגיע עד עכשיו..והוא גם  לא יבוא!

הגיע הזמן לעשות מעשה ולהפסיק לחכות!

נכון יותר לומר שאליהו הנביא מזמין אותנו להפסיק לדבר על חירות
להפסיק לחכות שגאולה תגיע מבחוץ
היגיע הזמן לא רק לפתוח את הדלת אלא סופסוף לפסוע ממנה אל
החירות האמיתית ששכחנו על קיומה ואיך היא באמת מרגישה.

הרי כל אחד מרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים גם בלי חג הפסח.

עבדות עדיין נוכחת  בתודעה האוניברסלית של כל יהודי וכל בן אנוש.

האם נוסיף להמתין  לחירות, נקרא עליה, נשתעמם ממנה, נדלג עליה ישר לארוחה,
האם נמתין לאליהו הנביא שיבוא להושיענו?

הרי כיצד נוכל להיזכר בימי העבדות שלנו שוב ושוב ושוב וגם לצפות לחירות?

כי מה באמת השתנה הלילה הזה?

אם נהיה כנים עם עצמנו, בזמן שנטרח על הארוחה  הכשרה,
נסתכל על האנשים שמסבים איתנו יחד לשולחן החג
בעודנו מסתכלים על החיים שלנו נוכל לומר פה אחד:

שום דבר!

אליהו הנביא מתעלומה לגאולה

בואו נשאל את עצמנו את הקושיה

מה באמת נרצה להגיד לבנינו בלילה הזה שיהיה באמת שונה מכל הלילות?
והאם נרצה לומר לבנינו
ומה אם נרצה בזה כל יום?